משרדי פרסום, אתם מפספסים בלוגרים. בגדול.
“אתה באמת חושב שמפרסם יוקרתי כמו XXX יפרסם בבלוגים?” – נשאלתי היום. מכאן הפוסט.
לדעתי, משרדי יחסי הציבור מפספסים את הבלוגרים הישראלים. מחד, עברנו דרך ארוכה מהמציאות של “מה בלוגר?” של שנת 2006, ומאידך, משלוח קומוניקטים לבלוגרים לא נחשב, לפחות בעיני, ליחסי ציבור ברשת. עם כל הכבוד לרשימות התפוצה ויחצ”נים שממש ממש רוצים שאעתיק הודעה לעיתונות היישר לבלוג, לא לזה התכוון המשורר כשדיבר על יחסי ציבור מקוונים.
נכון שבתקופה אחרונה מעטים הם הבלוגרים שלא מקבלים הזמנות למסיבות עיתונאים. אבל אם אתם חושבים שבלוגר בדעה צלולה (ושרוצה שיישארו לו קוראים) יפרסם קומוניקט על מכשיר סלולרי/GPS/מחשב נייד או כל מוצר חדש אחר מבלי לגעת בו, מבלי למזמז ומבלי “לעשות עליו סיבוב”, אתם טועים, משרדים יקרים.
מה שמזכיר לי שיחת טלפון שקיבלתי לפני כמה חודשים ממשרדי יחסי ציבור גדול. נושא השיחה היה מכשיר סלולרי שמאפשר, באמצעות אפליקציה המותקנת עליו, לשלוח תכנים לאתרי שיתוף תמונות ועוד כאלה וכאלה. עזבו לרגע שמדובר בגימיק, שהרי למשתמשים “ה-באמת-כבדים” מזמן כבר יש סמארטפון ולפחות שתיים-שלוש אפליקציות כאלה מותקנות כבר. אבל כששאלתי מתי אוכל לקבל את המכשיר לסקירה, התשובה הייתה “אני אבדוק…”. מיותר לציין שלא שמעתי מהם מאז. נו באמת. אז מה שוות כל קבוצות הדיון, מפולחות ככל שיהיו?
בקצב משלוח “הודעות עיתונות” לבלוגרים, נראה כי הצדדים המעורבים לא הפנינו את ההצעות של יהונתן ולא למדו מהניסיון של טוויסטד. לעומת זאת, היו כאלה שהגדילו לעשות ואף כתבו עקרונות בשיתוף בלוגרים בקמפיינים. הנה ציטוט נבחר מפוסט אורח של עומר רוזן במזבלה המדבר בעד עצמו:
“אל תתנו לבלוגרים יד חופשית, כוונו אותם לתכנים שאתם רוצים שיכתבו“. קצת קשה להתייחס לציטוט זה מבלי לקרוא את כל הפוסט שלו, אז לכו תקראו. עדיין לא הצלחתי להחליט האם האמור שם “טוב לבלוגרים”.
היום שוחחתי עם משרדי יח”צ גדול (אחר) בנושא של הפוסט הנוכחי. “אנחנו לא מפספסים בלוגרים“, נאמר, “פשוט אין לנו מפרסמים שמעוניינים לקדם בפלטפורמות כאלה וחוץ מזה, אתה באמת חושב שמפרסם יוקרתי כמו XXX יפרסם בבלוגים?“.
בעוד שהדברים לא נאמרו מתוך התנשאות, הם משקפים נכונה גישה לנושא הבלוגרים. לא מתיימר להבין בפרסום או ביחסי ציבור אבל חשבתי עד כה שמשרד יחסי ציבור הוא זה שמנהל את הקפמיין ומנחה ומדריך את המפרסם ולא ההיפך. טעיתי.
מדוע מפרסמים כמו Puma, Duracell, RoadRunner ורבים אחרים (קרי, מפרסמים מחו”ל) מסוגלים להציע לי, כבלוגר ישראלי זוטר, קופוני הנחה לשירותים שאני משתמש בהם בעצמי ומעוניין לקדם בבלוג ומנגד אף מפרסם ישראלי לא עושה זאת? זו שאלה רטורית שהתשובה עליה ברורה – המשרדים מפספסים את הבלוגרים.
רץ על
שלח תגובה