פוסט אורח זה נכתב על ידי זוגתי (להלן: "א.") שנענתה לתחנונים לכתוב סוף סוף משהו בבלוג. בלי שינויי עריכה. הרי הפוסט שלפניכם.

1. בעלך בוהה ב-Google Reader בזמן ארוחת ערב ומחפש רעיונות לכתיבה. אם במקרה הארוחה היא אצל ההורים שלך, אז בשביל זה יש לו גרסה ניידת. אולי כדאי שיחפש ראיונות, על המשבר שמעת?

2. בעלך מחטט בסילבוס של קורס שאת לומדת. כל מקום שהוא מגלה הפנייה לאתר כלשהו, פותח בצעקות : "דווקא לשם היא הפנתה אותכם?", הכוונה למרצה, "תאמיני לי, המרצה צריכה לקרוא את הבלוג שלי יותר!".

3. בעלך מתעצבן כששואלים אותו מה זה בלוג ומכריח אותך להסביר במקומו. ואז כועס שאת לא מסבירה טוב.

4. בעלך מספר לך באריכות על כל פוסט שכתב ואז עוד מכריח אותך להרשם לעדכוני הבלוג שלו במייל. אוקיי, אני יודעת מה כתבת שם! (הקישור הוסף על ידי המערכת).

5. בעלך לא זוכר את יום הנישואין, להוציא את הזבל, להשאיר מים לחתול אבל זוכר בדיוק כמה מנויי RSS יש לו בבלוג.

6. בעלך משנה את העיצוב פעם בשבוע ומכריח אותך להתלהב כמוהו מזה שהוא "הכניס כפתור שיתוף במדיה חברתית".

7. בעלך מזמין כרטיסי ביקור רק עם כתובת הבלוג ומייל. בלי שם.

8. בעלך מקטר על כל הודעה לעיתונות שהוא מקבל, אבל בוכה שאף יחצ"ן לא פנה אליו כבר יומיים.

9. בעלך מבלה יותר זמן בקריאת סטטיסטיקות וספירת מבקרים מאשר אשכרה לכתוב בבלוג.

10. בעלך רושם רעיונות לפוסטים על דף שתלה במיוחד בשירותים.

ואחרון: בעלך מכריח אותך לכתוב במקומו בבלוג!